פסק-דין בתיק ע"א 1902/04

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופט שאול מנהיים) מיום 26.1.04 (ת"א 3378/02) שבו קיבל בית המשפט תביעה שהגיש המשיב נגד המערער, וחייב את המערער לשלם למשיב 758,292 ש"ח בצירוף ריבית בנקאית מרבית מיום 1.3.02, אגרת המשפט ושכר טרחת עו"ד בסכום של 90,000 ש"ח.

1.         רקע

(א)                המערער וזמיר היו בעלי מניות שליטה ומנהלים בחברת אטלנטיום בע"מ (להלן: " אטלנטיום" או " החברה"), שניהלה חשבון בנק אצל המשיב. החברה עסקה במחקר ופיתוח בתחום טיהור אויר ומים. המערער ניהל גם חשבון בנק פרטי אצל המשיב, באותו סניף שבו התנהל חשבונה של החברה.

(ב)                החברה החזיקה בחשבונה פיקדונות במטבע חוץ (מט"ח) ששועבדו בחלקם להבטחת התחייבויותיהם של המערער בחשבונו הפרטי ושל מר זמיר טרבלסקי (להלן: " טרבלסקי"), עד לסכום של 100,000 דולר לכל אחד מהם. השעבוד לטובת המערער נעשה במסמך מיום 16.11.99 שכותרתו: " כתב ערבות ושעבוד כספים וזכויות" (מש/ז-8 - להלן: " השעבוד") ושעל פיו שועבד לטובתו סכום של 100,000 דולר.

המערער מצידו ערב לחובות החברה כלפי המשיב, ללא הגבלה בסכום.

(ג)                  נכון ליום 10.5.01 עמד הפקדון בחשבון המט"ח של החברה על כ-195,000 $. ביום 11.5.01 מומש מהפקדון סך של כ-180,000 $ והומר לשקלים לחשבון החברה שעמד ביתרת חוב של למעלה מ-900,000 ש"ח. ביום 13.5.01 מומשה יתרת הפקדון במט"ח (כ-15,000$), חלקה הומר לשקלים לחשבון החברה, וחלקה, כ-6,750 ש"ח $ הועבר ישירות לכיסוי חוב בחשבון טרבלסקי. כמו כן הועברו ביום 13.5.01 כ-365,000 ש"ח מהחשבון השקלי של החברה לחשבון טרבלסקי.  

(ד)                בגין יתרת החובה בחשבונו של המערער, שנבעה מאשראי שנטל מהמשיב הגיש המשיב את התביעה דנן בסדר דין מקוצר בסך 758,292 ש"ח. המערער הגיש בקשה לרשות להתגונן וטען שנטל את האשראי מהבנק על יסוד ערבותה של החברה והבטוחה שהמציאה בדמות פיקדון מטבע החוץ והמשיב פעל בניגוד להסכם עמו כשפרע את סכום הפיקדון לחשבון החברה במקום לחשבונו הפרטי. כמו כן טען המערער שהמשיב חייבו בשיעורי ריבית חריגים ומיותרים לתקופה מאז שדרש ממנו לפרוע את האשראי ועד להגשת התביעה. בית המשפט נתן למערער רשות להתגונן.

2.         פסק דינו של בית משפט קמא

בית משפט קמא דן בתביעה והחליט לדחותה.

(א)                לפני בית המשפט הופיעו שלושה עדים: הגב' דינה שרמן, מנהלת תחום בנקאות כללית בסניף הרלוונטי, המערער ומר פולישוק המומחה מטעמו בסוגיית חישוב הריבית. בית המשפט העדיף באופן ברור את עדותה של הגב' שרמן על עדותו של המערער שעליו אמר, בין היתר, את הדברים האלה: " התרשמתי בעליל שלא לחיוב ממהימנותו של הנתבע, מר אנדה. ככל שיהיה צורך להזקק למהימנות עדותו לשם קביעת ממצאים עובדתיים תעמוד התרשמות זו לרועץ לנתבע"  (עמ' 2 לפסק הדין).

(ב)                בית המשפט מיקד את המחלוקת בשאלה המרכזית: אם היה על הבנק להעביר את כספי מימוש מטבע החוץ לחשבונו של המערער או שהיה רשאי גם להעבירם לכיסוי יתרת החובה בחשבון החברה? למחלוקת זו שני היבטים: האחד - עובדתי והאחר - משפטי.

(ג)                  אשר להיבט העובדתי: כאמור דחה בית המשפט את עדות המערער, ובכך דחה גם את גרסתו שווידא עם גב' שרמן והיא הסכימה עמו שהכספים ששעבדה החברה יבטיחו את חובו בחשבונו בלבד. בית המשפט ציין שעדותו של המערער הייתה עדות יחידה של בעל דין, שסתרה את עדותה של גב' שרמן שהכחישה את גרסתו ושהמערער לא חקר אותה בחקירה שכנגד בנושא זה.  בית המשפט דחה גם את גרסת המערער שטען ששלח אל המשיב מכתב (מיום 21.2.01 - נספח ד' לתצהיר המערער כעדות ראשית) בו דרש לממש את השעבוד לטובת חשבונו באופן שהיה פותר את דרישת המשיב (במכתבו מיום 11.2.01 - נספח ג' לתצהיר המערער) לפרוע את יתרת החובה בחשבונו. 

בית המשפט דחה גם את חוות דעתו של מר פולישוק בעניין חיוב הריבית, תוך שציין שתשובותיו של מר פולישוק בחקירה שכנגד היו מתחמקות, ושממילא הדיון בחוות הדעת התייתר לנוכח דחיית גרסתו של המערער.

עם זאת ציין בית המשפט כי גם לפי חוות דעתו של מר פולישוק, גם אם חשבונו של המערער היה מזוכה בסכום השעבוד, עדיין הייתה נותרת יתרת חוב בחשבונו וכי המערער לא הוכיח יתרה זאת ובכך כשל.

(ד)                אשר להיבט המשפטי: בית המשפט בחן את נוסחו של כתב השעבוד שעליו חתמו המערער וטרבלסקי, ועל פי האמור בו מצא שהוא נועד להבטיח הן את חובו של המערער הן את חובה של החברה, בין היתר, משום שבגוף כתב השעבוד, תחת הגדרת "הלקוח", נכתב בכתב יד "אטלנטיום/אנדה מיכאל". בית המשפט מצא שלמשיב נמסר שיקול הדעת "המוחלט" להחליט לאיזה חשבון לזקוף את כספי התמורה ממימוש מטבע החוץ, וקבע שהמשיב לא היה חייב להפחית את חובו של המערער בחשבונו האישי (ס' 10 לכתב השעבוד). בדרכו למסקנה זו עמד בית המשפט על הוראותיו של כתב השעבוד ובמיוחד ההגדרות שבו על סעיפים 6 ו-7 הימנו שנוסחם תומך לדעת בית המשפט במסקנתו.

(ה)                בית המשפט הוסיף וציין שהמערער ערב לחובות החברה, ולפיכך אין נפקות של ממש לשאלה אם יש להפקיד את תמורת המימוש בחשבון החברה או בחשבון המערער, שהרי בכל מקרה חב המערער בשני החשבונות; אם לא יחויב המערער כחייב העיקרי, הרי שיחויב כערב. לכן גם אם שמה של החברה לא היה מופיע בהגדרת הלקוח שבכתב השעבוד, היה רשאי הבנק לחייב את המערער לשאת בחובותיה כלפיו, בתור מי שערב לחברה. המערער העלה טענות הגנה נגד חיובו כערב לחברה, ביניהן הטענה כי החברה חבה לו כספים רבים, אך בית המשפט מצא אותן ריקות מתוכן, מאחר שהמערער לא הביא כל ראיות לביסוסן: " טיבן של ה'טענות', מהותם והיקפם של ה'כספים' - כל כולה נותרו סתומים לגמרי, אף שהם בעליל בידיעת הנתבע. ברור שאי אפשר לקבל טענות אלה בנסיבות כמתואר לעיל.... כמו כן אם אטלנטיום אכן חבה לנתבע כספים יכבד ויתבע ממנה את פרעונם" (עמוד 6, שורות 6-11 לפסק הדין).  המערער טען טענות שאם יתקבלו יחייבו את החברה, דהיינו, ביטול רטרואקטיבי של זיכוי חשבונה בכספי הפקדונות, ולכן היה עליו לצרפה כבעלת דין, ומשלא עשה כן: " מהווה הדבר מכשול נכבד על דרכו של הנתבע" (עמוד 6 שורות 25-26 לפסק הדין).

3.         הטענות בערעור

אלו עיקרי טענות המערער:

(א)                כוונת הצדדים הייתה לייחד את השעבוד להבטחת חובות המערער בחשבונו הפרטי. המשיב ידע שבישיבת הדירקטוריון ובאסיפת בעלי המניות של החברה הוחלט להעמיד בטחונות לטובת המערער, ואכן המשיב העניק למערער הלוואה לאחר קבלת כתב השעבוד.